אני לא כל כך בן אדם של מסיבות וריקודים- את זה למדתי במהלך שנה שעברה עם כל הבת מצוות, שלצערי,הבנתי את רק בסוף השנה. לגבי בר מצוות- ידעתי מראש שאני לא אלך לכל אחד שמזמין אותי, אני אעשה כמו שעשיתי עם הבת מצוות- הלכתי רק לאלה שקרובות אליי ולא לכל מי שהזמינה אותי. כמובן שהתחלתי לעשות את זה רק בסוף השנה, כפי שציינתי. אז חשבתי לעצמתי, שהשנה אני לא אעשה את אותה טעות, אני אלך רק לאלו שקרובים אליי- שבמקרה הזה אלו שני ילדים בלבד, שהם גם הבנים היחידים שהזמנתי לבת מצווה שלי בשנה שעברה, הבנים היחידים מתוך 12 חברים שהזמנתי, מתוך 100 מוזמנים בערך. הבנים הללו הם אתה ועוד ילד- שכן שלי שאני מכירה מהגן, טוב, גם אותך אני מכירה מהגן, אבל אתה גר במושב הסמוך למושב שלי.
עלייה לתורה כבר הייתה לך, אבל הזמנת ממש מעט חברים ולא ציפיתי שתזמין אותי. נודע לפני חודש בערך שיש לך בר מצווה. כל כך קיוויתי שתזמין אותי, למרות שידעתי שזה לא יקרה. חשבתי אם תזמין אותה. כן, אותה, אתה יודע על מי אני מדברת, החברה שלי. חשבתי על ההבדל בין שתינו, מבחינת הקשר אליך. אני- גרה במושב לידך, היא- גרה במושב קצת יותר רחוק. אני- אתך כבר מהגן, מגיל 4, היא- אתך מכיתה א', מגיל 7. אני- הייתי אתך בקשר מאוד טוב בכיתה ה', היא- הייתה אתך בקשר טוב בכיתה ה'. עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם: "נו, אז מה היא רוצה ? נראה ששתיהן בקשר מאוד טוב איתו ואפילו יכול להיות שהיא יותר." אז הנה בא הקאצ':
אותי- הוא לא אוהב, אותה הוא אוהב.
ממש לא ידעתי אם תזמין אותי או לא, אבל מאוד קיוויתי שכן...
לפני שבועיים או שלושה הגיע היום- חילקת את ההזמנות לבר מצווה. כמובן ראיתי שהבאת לה וחיכיתי וחיכית וחיכיתי. והתאכזבתי.
אני פשוט כל כך טיפשה ! מה חשבתי לעצמי ? שהוא יזמין אותי ? למה לו ? איזו סיבה יש לו להזמין אותי ? שיזמין אותה, שיישמח איתה, שיהנה איתה, אני פשוט אשב לי בבית, לא ארדם מהמחשבות עליך ומהבכי וזהו.
היום היה לי בבית ספר סוג של טקס סיום כזה של ה"שוחרי מדע" (כמה ילדים מכל כיתה שלומדים ביחד מתמטיקה ומדעים במקום עם הכיתת אם + שעתיים נוספות לכל מקצוע. אני, הוא ו"היא" לומדים שם ביחד, אבל רק אני ו"היא" מאותה כיתת אם). הרבה ילדים אמרו שהם לא יבואו בגלל שהם נוסעים לבר מצווה שלו. אתמול אני, "היא", ועוד שלוש בנות נסענו לאיזושהי תחרות. יצאנו בבוקר והיינו אמורות להגיע לשעתיים האחרונות בבית ספר. המורה שליוותה אותנו הניחה שכנראה בשיעורים האלו אנחנו נתכונן לטקס. כל הבנות ניסו לשכנע אותה בדרך חזרה שהיא תשלח אותן הביתה כי הן ממילא לא יגיעו למופע. אני רק ישבתי ושתקתי, לא אמרתי להן כלום על זה שהוא לא הזמין אותי, פחדתי שהן יצחקו עליי. כשהגענו לבית ספר הבנו שההסעות שלהן כבר נסעו והן אמרו שהן יבקשו שיבואו לקחת אותך. אמרתי לעצמי שאני צריכה להיות בשיעור, כי לצערי אני כן יכולה לבוא לטקס. תירצתי להן את זה בזה שאני צריכה להחזיר אתה הדגם שלנו. וזהו. הן לא ידעו מכלום.
לפני כמה שעות התקשרתי "אליה" כי היא הייתי צריכה לשאול אותה משהו בקשר לשיעורי בית. שאלתי אותה, דיברנו קצת, ואז היא שאלה אותי מה שהכי פחדתי ממנו, הכי בתמימות: "את באה לבר מצווה של *** ?". בסופו של דבר נאלצתי להגיד לה שהוא בכלל לא הזמין אותי. לפחות זה היה בטלפון ולא פנים מול פנים. תגובתה הייתה: "ואללה ?".
נחזור בציר הזמנים שלנו לנקודת האפס, ההווה- אני, יושבת בחדר, כותבת, בוכה, ומברכת ואוהבת אותך מרחוק.
ממש עכשיו אתה חוגג בר מצווה. חוגג 13 שנים בעולם. חוגג את הפיכתך מילד לגבר. הלוואי שיכולתי להיות אתך ברגע הזה ולהתרגש אתך. אבל לצערי אתה גזלת ממני את הזכות הזאת. במקום זה אני יושבת בבית, כותבת, ובוכה.
אני לא כל כך בן אדם של מסיבות וריקודים- את זה למדתי במהלך שנה שעברה עם כל הבת מצוות, שלצערי,הבנתי את רק בסוף השנה. לגבי בר מצוות- ידעתי מראש שאני לא אלך לכל אחד שמזמין אותי, אני אעשה כמו שעשיתי עם הבת מצוות- הלכתי רק לאלה שקרובות אליי ולא לכל מי שהזמינה אותי. כמובן שהתחלתי לעשות את זה רק בסוף השנה, כפי שציינתי. אז חשבתי לעצמתי, שהשנה אני לא אעשה את אותה טעות, אני אלך רק לאלו שקרובים אליי- שבמקרה הזה אלו שני ילדים בלבד, שהם גם הבנים היחידים שהזמנתי לבת מצווה שלי בשנה שעברה, הבנים היחידים מתוך 12 חברים שהזמנתי, מתוך 100 מוזמנים בערך. הבנים הללו הם אתה ועוד ילד- שכן שלי שאני מכירה מהגן, טוב, גם אותך אני מכירה מהגן, אבל אתה גר במושב הסמוך למושב שלי.
עלייה לתורה כבר הייתה לך, אבל הזמנת ממש מעט חברים ולא ציפיתי שתזמין אותי. נודע לפני חודש בערך שיש לך בר מצווה. כל כך קיוויתי שתזמין אותי, למרות שידעתי שזה לא יקרה. חשבתי אם תזמין אותה. כן, אותה, אתה יודע על מי אני מדברת, החברה שלי. חשבתי על ההבדל בין שתינו, מבחינת הקשר אליך. אני- גרה במושב לידך, היא- גרה במושב קצת יותר רחוק. אני- אתך כבר מהגן, מגיל 4, היא- אתך מכיתה א', מגיל 7. אני- הייתי אתך בקשר מאוד טוב בכיתה ה', היא- הייתה אתך בקשר טוב בכיתה ה'. עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם: "נו, אז מה היא רוצה ? נראה ששתיהן בקשר מאוד טוב איתו ואפילו יכול להיות שהיא יותר." אז הנה בא הקאצ':
אותי- הוא לא אוהב, אותה הוא אוהב.
ממש לא ידעתי אם תזמין אותי או לא, אבל מאוד קיוויתי שכן...
לפני שבועיים או שלושה הגיע היום- חילקת את ההזמנות לבר מצווה. כמובן ראיתי שהבאת לה וחיכיתי וחיכית וחיכיתי. והתאכזבתי.
אני פשוט כל כך טיפשה ! מה חשבתי לעצמי ? שהוא יזמין אותי ? למה לו ? איזו סיבה יש לו להזמין אותי ? שיזמין אותה, שיישמח איתה, שיהנה איתה, אני פשוט אשב לי בבית, לא ארדם מהמחשבות עליך ומהבכי וזהו.
היום היה לי בבית ספר סוג של טקס סיום כזה של ה"שוחרי מדע" (כמה ילדים מכל כיתה שלומדים ביחד מתמטיקה ומדעים במקום עם הכיתת אם + שעתיים נוספות לכל מקצוע. אני, הוא ו"היא" לומדים שם ביחד, אבל רק אני ו"היא" מאותה כיתת אם). הרבה ילדים אמרו שהם לא יבואו בגלל שהם נוסעים לבר מצווה שלו. אתמול אני, "היא", ועוד שלוש בנות נסענו לאיזושהי תחרות. יצאנו בבוקר והיינו אמורות להגיע לשעתיים האחרונות בבית ספר. המורה שליוותה אותנו הניחה שכנראה בשיעורים האלו אנחנו נתכונן לטקס. כל הבנות ניסו לשכנע אותה בדרך חזרה שהיא תשלח אותן הביתה כי הן ממילא לא יגיעו למופע. אני רק ישבתי ושתקתי, לא אמרתי להן כלום על זה שהוא לא הזמין אותי, פחדתי שהן יצחקו עליי. כשהגענו לבית ספר הבנו שההסעות שלהן כבר נסעו והן אמרו שהן יבקשו שיבואו לקחת אותך. אמרתי לעצמי שאני צריכה להיות בשיעור, כי לצערי אני כן יכולה לבוא לטקס. תירצתי להן את זה בזה שאני צריכה להחזיר אתה הדגם שלנו. וזהו. הן לא ידעו מכלום.
לפני כמה שעות התקשרתי "אליה" כי היא הייתי צריכה לשאול אותה משהו בקשר לשיעורי בית. שאלתי אותה, דיברנו קצת, ואז היא שאלה אותי מה שהכי פחדתי ממנו, הכי בתמימות: "את באה לבר מצווה של *** ?". בסופו של דבר נאלצתי להגיד לה שהוא בכלל לא הזמין אותי. לפחות זה היה בטלפון ולא פנים מול פנים. תגובתה הייתה: "ואללה ?".
נחזור בציר הזמנים שלנו לנקודת האפס, ההווה- אני, יושבת בחדר, כותבת, בוכה, ומברכת ואוהבת אותך מרחוק.