לא כתבתי הרבה זמן, כי האמת שהכל היה דיי סבבה וסוף סוף הרגשתי שאני יכולה קצת לנשום
אבל לאחרונה נאלצתי להתמודד עם מכשול חדש בחיים שלי- חרדות.
חרדות זה מסוג הדברים שמי שאין לו את זה- לעולם לא יוכל להבין איך זה (ואני לא מאחלת לאף אחד להבין את זה).
להבין איך זה לפחד מכל סיטואציה.
להבין איך זה שפתאום הלב שלך מתחיל לפעום מהר ואתה מתחיל לרעוד, אבל לא כי קר לך.
להבין איך זה שאם אני צריכה לשמור על האחים שלי לכמה שעות עד שההורים שלי חוזרים מהעבודה אני אהיה מודאגת לגביי זה כל היום.
להבין איך זה למלא את הכרית בדמעות כל לילה כי לא יודעים איך לעזאזל להמשיך להתמודד עם החרא הזה, אבל למחרת בבוקר חייב לשים ישר את מסיכת החיוך כדיי שאף אחד לא יישאל "מה קרה ?" "למה את עצובה?" "הכל בסדר?" כי אני לא אוכל לענות להם.
אז אני מוצאת דרכים 'מקוריות' לבקש עזרה- לנסות לחנוק את עצמי כדיי לאני אתעלף,לתת לעצמי מכות בראש, לעשות משהו כדיי שהם יבינו שמשהו לא בסדר, כי אם אני פשוט אסביר להם הם לא יבינו.
זה כל כך קשה לחיות עם זה, כל סיטואציה שאני נכנסת אליה המוח שלי אוטומטית חושב על הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, במקום לזכור את החוויות הטובות.
השיט הזה מונע ממני לעשות כל כך הרבה דברים שפעם היו נראים לי כל פשוטים ומובנים מאליהם, ועכשיו פתאום הם נראים כמעט בלתי אפשריים.
אני מרגישה חסרת אונים יותר מתמיד.
;){kind=link}